אתמול הבנתי סוף־סוף מה חסם אותי מלמצוא את הגבר שלי.
הבנתי שהילדה שבי עדיין מחפשת את החיבוק השומר, וכל מי שרואה בה אישה נדמה כזול, צפוי ומאיים.

בעוד אחרים מפנטזים על תשוקה, הפנטזיה שלי הייתה תמיד רק חיבוק פשוט.
צורך חי ופועם, לשחרר, להפסיק להיות בכוננות מול אלה שהיו אמורים לחבק.
בלילות קרים חלמתי על קרבה, על שמירה. ובלעתי את הצורך הזה, יום אחרי יום.

וכך נוצרה לה הסתירה, בין הגבר שרצה אישה, לבין הילדה שחיפשה גבר שלא יראה בה אישה.
ובכל פעם שהכרתי גבר, הילדה היא שניצבה מולו.

ועצוב וגם משמח להבין, זה לא הגבר שלא מצאתי, זו האישה שעדיין לא הייתי.

מוגש כשרות לציבור הרווקים שלא יודעים מה הם לא יודעים.
כי ידיעה אחת כזאת יכולה לחסוך שנים של חיפושים.