תזה של להט גולן מכתירה את הוגי תהליך אוסלו ומקדמיו כמשיחים חילוניים (להבדיל ממשיחיות דתית). להבדיל גם ממאמצים רציונלים, ומחוברים למציאות לקידום חזון גדול (כדוגמת החזון הציוני / חזון תיקון עולם וכדומה. כלומר כמשיחיות מטורללת, הזויה ומסוכנת)
הוא השתמש במספר קריטריונים בכדי להגדיר תופעה כ"משיחיות חילונית", ואז הוכיח (באמצעות המוני פרסומים, נאומים וציטטות) שכל הקריטריונים הללו פעלו בקרב מקדמי תהליך אוסלו. כולל אצל המשיח שמעון פרס.
להט איננו נכנס לעבי הקורה של מכלול הנושאים שהפכו את כל " תהליך השלום" לחסר סיכוי מראשיתו. הוא מתמקד בעיקר בשני נושאים מרכזיים – היחס אל העבר והיחס לגלובליזציה.
הצד הישראלי ערך " מסע נגד צללי העבר" עד כדי נכונות להתכחש לשואה, להתכחש למקורות הסכסוך היהודי ערבי, להתכחש להיסטוריה היהודית ולזיקה היהודית לארץ ישראל ולאתריה הקדושים. על בעיית ירושלים אמר יוסי ביילין כי היא " סימבולית ואמוציונאלית" .
אך הצד הפלשתיני סרב להתחיל בספירה חדשה של ההיסטוריה ולראות בירושלים בעיה סימבולית. הוא סרב לשכוח את ה" נכבה" , סרב לוותר אפילו על גרגר אחד מהר הבית ומירושלים.