>>212723308בצד השני של הפארק יש מתקן נגרייה נטוש של העירייה. הזזתי כמה קרשים חלודים, נכנסתי פנימה, וקשרתי את הדלת עם שרשרת ישנה שמצאתי על הרצפה. בפנים היה חושך וריח של נסורת רטובה. מצאתי כיסא שבור ישן והתיישבתי, מנסה לנשום. אני בודק את האולר כתם אדום כהה על הלהב. היד שלי עדיין רועדת.
פתאום קול חריקה מאחור. אני קופץ, מרים את האולר. אבל זה רק חתול רחוב, מסתלק דרך חלון שבור. אני מחייך בעצבנות. “תירגע, הכולב בסדר,” אני לוחש לעצמי. ואז אני נזכר: אלירן ראה את הפרצוף שלי, והם בטוח מתקשרים לחברים. אם הם ימצאו אותי, הלך עליי. צריך לחשוב צעד קדימה.
בפינה יש כמה קרשים ומברגים. אני פותח את הטלפון שוב סוף סוף קליטה. שולח הודעה מהירה לאסף, החבר היחיד מהצבא שעדיין בקטע שלי: “אחי אני בצרות. צריך טרמפ דחוף. נגרייה ליד הנחל, עכשיו.” הוא עונה מיד: “בדרך. 10 דק'. תחזיק מעמד.”
עוברות חמש דקות שנראות כמו נצח. ואז נורת הפנס בדלת. מישהו מנער את השרשרת. “אנון, אני יודע שאתה שם,” קול מוכר. לא אסף. אלירן. כנראה עקב אחרי סימני הדם או משהו. אני מחזיק את האולר חזק יותר. פומרו נובח בפאניקה.
באותו רגע פנס מכונית מסנוור דרך החלון. צופר קצר. זה אסף. איבדתי שנייה יקרה בהיסוס, ואז שומע מתכת נקרעת אלירן חתך את השרשרת עם קאטר. הדלת נפתחת בבת אחת. הוא נכנס, עיניו בוערות.
אני זורק את הקרש הראשון שמצאתי ישר לפרצוף שלו. הוא מרים ידיים וחוטף מכה בלסת, נופל אחורה. אני קופץ מעליו, תופס את פומרו, ורץ החוצה אל הרכב. אסף פותח את הדלת האחורית עוד לפני שאני מגיע. אני קופץ פנימה, “סע!” הוא לוחץ גז, הצמיגים צורחים.